חברות יקרות,
שישה חודשים לתוך החוויה / החיים החדשים שלנו אני מוצאת פיסות של זמן לכתוב לכן, ואולי חשוב מזה, מוצאת את היכולת לשדר החוצה. עד עכשיו הייתי במצב צבירה של ספיגה, עיבוד, ואיך עוברים את היום כדי להגיע למחר ומחרתיים, להגיע ליום בו אוכל ליצור תמונה שלמה לעומת בליל של פרטים.
אז עכשיו אני שמחה לדווח שהגענו.
שלושה שבועות ראשונים עברו עלינו במלון דירות, מאד נוח למעט בעיית עכברים קלה. שמחנו למצוא כאן דירה מאד נוחה, ומרווחת עם שכנים נאים.
ניו יורק בנויה כשתי וערב של רחובות ושדרות. הרחובות ממזרח למערב השדרות מצפון לדרום. ובאמצע סנטרל פארק = אויר לנשימה. אי ירוק של טבע בתוך עיר שבאמת אין דומה לה.
בחישוב מהיר אני וג׳ונה גילינו שבעשר שנים האחרונות גרנו בירושלים, תל אביב, לונדון וכפר סבא. ניו יורק אחרת.
זה פשוט המווווון עיר. המון אספלט, המון המון בניינים, ואנשים!!! כל הזמן אנשים כל הזמן בכל מקום. משאיות הזבל אוספות את הזבל בימי שני. כל הבניינים מרוקנים את המרתפים אל המדרכות בראשון בערב. מדהים לראות את הרי שקיות הזבל על המדרכה בימי שני בבוקר.
ג׳ונה בילה את החודשים הראשונים פה בסיום כתיבת הדוקטורט ולפני שבועיים חזר מלונדון, אחרי ש״הגן״ עליו בהצלחה. לי השבוע בלונדון היה מאתגר במיוחד, הוא נוסע, אני עובדת, שלושה ילדים בלי סבא/סבתא וטלפון לליאת ויגאל תאספו את תומר בשבילי בבקשה.
אנחנו בסדר.
הילדים נהנים בבית הספר.
מחכים שיגיעו האביב והקיץ. החורף היה קר במיוחד, אבל לא הקור הפריע לי כמו היעדר הצבע. עם עצים ערומים בלי טיפת ירוק, העיר יותר נוקשה, השמיים יותר אפורים.
אנחנו מאד עסוקים ואין הרבה זמן לעצור ולחשוב על געגועים, אבל מתגעגעים. לחברים, למה שמוכר, למרגיז, לפירות וירקות טעימים וטריים, לשווארמה!
יש כל כך הרבה לספר, את המייל הזה אני כותבת בטפטופים כבר חודש. וסיימתי אותו בנסיעה של שמונה שעות לאחותי שגרה במיין, המדינה כמעט הכי צפונית במזרח ארה"ב, שם חגגנו את פסח.
חג שמח!
נשיקות לכולכם,
אוהבים ומתגעגעים,
אורלי, ג׳ונה, נעמי, תומר ואלה-פופי
 |
| סוף סוף יש גם שמש |
